סיפורי חיים - וקס לריסה
כשהחלה המלחמה הייתי כבת 10.
משפחתי התגוררה בלנינגרד.
אני זוכרת את הקיץ של שנת 1941, היה קיץ נהדר ובתקופה זו אנשים יצאו לחופש. הייתה לנו הרגשה לא טובה כאשר הכריזו על המלחמה אך כלום לא השתנה. כולם סביבי דיברו על כך שהמלחמה לא תימשך הרבה זמן ובמהרה היא תגמר. בן רגע הכל השתנה. ובערב פרוז'קטורים האירו על העיר והתחילו ההפגזות. אנו הילדים היינו תמימים ולא הבנו ממש מה קורה סביבנו והמשכנו בשלנו. אט אט הבנו מה נעשה ומה קורה.
כולם אטמו את חלונות הבתים. אנשים מהמקומות שהיטלר כבר הגיע אליהם, ברחו והגיעו אלינו. ללנינגרד עד מהרה שקעה בחושך. פורעי חוק נכנסו לעיר, והתחלנו לפחוד מכל זר שנראה שונה מאיתנו.
לקראת חודש ספטמבר הורגשה אווירת פחד מתמדת, חוץ מכך שראינו הרבה אנשי צבא ואנשים שהסתובבו עם מסכות גז בעיר, בתי הספר הפכו לבתי חולים. היה מובן לנו שהמצב לא טוב. הבנו שהסכנה הגיעה.
בספטמבר הפאניקה והקטסטרופה התחילו. שמי העיר נצבעו בגווני שחור וצהוב מכל עשן ההפגזות, מחסני האוכל לשעת חירום נשרפו, הייתה זאת חלק מאסטרטגיית הגרמנים – לפגוע קודם כל באוכל. הממשל הודיע שאוכל מחולק לפי כרטיס. הרעב החל, לא היה מה לאכול. הרעב התעצם עד שבתחילת החורף המצב היה כבר בלתי נסבל.
עיריית המקום החליטה להוציא את כל הילדים מהגנים ומבתי הספר ולשלוחם מהעיר כדי שלא ירעבו וכדי שיהיה להם טוב יותר.
אני זוכרת את הבהלה והצעקות. את הילדים הוציאו בתחנת הרכבת למוסקבה. המון אנשים הגיעו לתחנה. החזיקו אחד את השני בידיים. אני זוכרת את תיקי הגב של הילדים, את הצמות של הבנות והבעתם הקפואה של הבנים שניסו להיראות רציניים. הכניסו את הילדים לקרונות. הרכבת נסעה לכיוון הגרמנים, כיוון שהם הצליחו לכתר אותנו מ כל הכיוונים. לא ידענו שהגרמנים שם.
למזלם, הילדים שולחו לכפרים ובדרך נס האמהות מצאו את הילדים שם. בלנינגרד הנאצים סגרו את המים, החשמל והחימום. החורף היה קר והרעב היה בלתי נשלט. אנשים מתו ברחובות וגופותיהם התגוללו שכובות על הרצפה. היו עורמים אותן בערמות, מעמיסים אותן על מזחלות למקום מסוים שם היו נקברים בקבר אחים.
משפחות שלמות היו גרות יחדיו בחדר בודד וקטן, עזרו ותמכו אחד בשני וכך אף חלקם שרדו. עבור כיכר לחם היינו מחליפים דברי ערך ויוקרה. היינו מחליפים כל דבר בעבור כוס אורז או פרוסת לחם.
קיבלנו קצבה קבועה של 125 גרם לחם לילדים ולנכים. כל כך שמחנו כאשר היינו מוצאים כרטיס חלוקה של אוכל, אך הצרה הייתה שלא ידענו כיצד לחלק כרטיס בודד זה לכל הנפשות במשפחה. כך היה עד שנת 1943.
ההפגזות נמשכו בצורה סדירה וחיינו כל הזמן בפחד ובסבל.
אני זוכרת יום שישי אחד שסבתי הדליקה נר ובירכה כאשר לראשה כיסוי ראש. באביב אנשים ניסו לצאת מעט אל השמש. כולם היו נפוחים ואפורים מהרעב ומפחד היריות. בתקופה זו היה לנו יותר קל, מצאנו פה ושם איזשהו ירק. הגרמנים היו קרובים מאוד לעיר ופחדנו שהם כל רגע יכנסו אלינו, אך הצבא האדום נכנס לעיר והפיל חלק מהחומות שסגרו עלינו על מנת שנוכל לברוח או להבריח אוכל. הם אף הצליחו לשחרר צד אחד של האגם שהיה סמוך לעיר.
900 יום נמשך המצור על לנינגרד, עד אשר הגיעו לקיצם.
בקיץ 1943 פינו אותנו משם. העבירו אותנו בלילות על תעלות פתוחות, מעלינו מטוסים של הצבא הרוסי על מנת להגן עלינו מהאוויר ובאותו זמן הפציצו את הגרמנים. כך הגענו עד לעיר "טיחווינה". ומשם נלקחנו בקרונות בקר וניתן לנו מעט אוכל חם. כך נסענו ברכבות במשך חודש וחצי, דרך כל המדינה עד לסיביר.
בסיביר סבלנו מבעיות אחרות. איבדנו את קרובנו, גילינו שקרובינו מתו.
מסיביר עברנו לקזחסטן, וברגע שאושר לנו, חזרנו ללנינגרד.
בשנת 1955 סיימתי את לימודי ההוראה באוניברסיטת לנינגרד והייתי מורה לאנגלית באוניברסיטה של קשרים עד 1965. משנת 1966 ועד שנת 1973 גרנו היכן שבעלי שירת, עקב תפקידו כקצין בצבא הסובייטי. המשכתי ללמד אנגלית באוניברסיטה של ימאים.
בשנת 1990 יחד עם כל משפחתי עלינו לישראל.
קיבלתי אות הוקרה כאזרחית של לנינגרד שהייתה במצור, ועוד מדליה על 50 שנות ניצחון למלחמת העולם השנייה ו-60 שנות ניצחון על גרמניה.
