סיפורי חיים - לזרוביץ דוד

לזרוביץ דוד

נולדתי ב- 26.08.197, בעיר קטנה בשם חוסט, בגבול אוקראינה וצ'כיה.

כשהחלה מלחמת העולם השניה הייתי בן 12. התגוררנו בעיר קטנה חוסט בגבול אוקראינה צ'כיה.

עד שנת 1939 העיר שלנו היתה שייכת לצ'כיה, לאחר מכן הועברה לשלטונה של הונגריה.

בחוסט התגוררו כ - 9,000 נפש.

משפחתי הייתה משפחה דתית והקפדנו לקיים מצוות, חגים ושבתות, החיים היו שקטים ומסודרים.

במשך שנה למדתי בבית ספר, הרגשנו שהמלחמה רחוקה מאיתנו עד שהגרמנים הגיעו להונגריה וגירשו את כולם, הגיע המשטר הנאצי.

ב-1944 נבנה בחוסט גטו.

הבית שלנו, שכלל שני חדרים היה בגבולות הגטו ולשם הגיעו כל בני המשפחה הקרובה, לא היה קל לכולם בדירה קטנה.

במאי 1944 כל היהודים מחוסט נשלחו ברכבות למחנות השמדה (אושוויץ), כאשר יצאו מהרכבות בברקנאו, חיילי ה-אס אס הפרידו בין קשישים וחולים לבין שאר האנשים, שהיו מסוגלים לעבוד, הפרידו גם בין גברים לנשים.

אף פעם לא אשכח את סבתי בשמלה שחורה שהייתה לובשת בימי שישי-שבת לבית הכנסת ומדליקה נרות שבת. היא עמדה בצד ודיברה ביידיש "ילדים שלי הם יהרגו אותי" אלו היו המילים האחרונות שהיא אמרה.

בבירקנאו אבי ואני הופרדנו מאימי ומאחיותיי. בזמן ההפרדה לא ידענו מה יקרה לנו.

במחנה עבודה (בונו-מונוביץ) בהתחלה עבדתי עם אבי, בהמשך הוא נשלח למחנה אושוויץ.

בינואר 1945 בשעות הערב, האסירים נשלחו לעיר גלייביץ ברגל. הדרך הזאת נקראה "צעדת המוות". ידוע שבלילה אחד הרגו שם כ-50,000 איש. מי שלא היה מסוגל ללכת, נהרג במקום. בצידי הדרך בה צעדתי, שכבו על האדמה אנשים פצועים שביקשו שיקלו עליהם את הסבל ויהרגו אותם.

התחלנו בצעדה הזאת כ-50,000 איש והגיעו לגלייביץ 18,000 איש. כאשר הגענו ליער הנאצים אספו את כולם מבלי לתת לנו רגע מנוחה, ריכזו את כולם ביער ובלי רחמים ירו באנשים.

כאשר התחילו היריות הראשונות, נפלתי על האדמה והתחלתי לזחול לכיוון היער. על ידי נפלו אנשים מתים, אני זוכר שראיתי בין הנופלים את דודי ובן-דודי.

אני זוכר את המקום כולו שטוף בדם כשדה קרב. כ-200 איש הצליחו להינצל מהירי הזה, הם לא הספיקו לצאת מהיער והמשטרה הגיעה. שכבתי בלי הכרה ועם עיניים עצומות המתנתי שירו בי ולמזל לא ירו בי.

לפתע שמעתי קול מוכר שקרא בשמי, פתחתי את עיניי וראיתי בחורה בתוך האזור המוקף בגדר תיל. היא סיפרה לי שלפני חודש היא ראתה את אמי ואחותי, זה נתן לי רצון לחיות.

למחרת, לפני היציאה למקום אחר, ראיתי את אבי, התחלתי לרוץ לכיוונו, שוטר נתן לי מכה חזקה והחזיר אותי לשורה בחזרה.

אבי שראה זאת ופחד שיהרגו אותנו צעק לשוטר בגרמנית "אתה שומע את היריות, זה סטלין". לא הרגו אותנו, עד היום לא מובן לי למה. לאחר מכן נשלחנו לאותו אזור מגורים, והיינו יחד יממה שלמה. הבנו שהמפגש הזה נתן לנו רצון להישאר בחיים.

אחרי זה נשלחנו לפלוסנבורג. שם לא עבדו. אבל האנשים מתו מרעב וצמא. מפלוסנבורג שלחו את כולם כמו חיות לצד הצ'כי, לא רחוק מהגבול. הגענו למקום בו התחוללו קרבות קשים. נשארנו ביער במשך 6 ימים ללא אוכל ומים. הרבה אנשים לא הצליחו לשרוד את אותם 6 ימים. אחר-כך נתנו לנו קצת אוכל ומנוחה. שרדו 100 איש ושוב נשלחנו דרך היער, מולנו צעדו חיילים נאצים פצועים, המפגש היה פתאומי. אני וחבר הצלחנו להתחמק ולברוח אל היער. מי שלא הספיק לברוח, נהרג.

אחרי יומיים שיחרר אותנו הצבא האמריקאי.

בחודש מאי 1945 חזרתי לחוסט. בבודפסט פגשתי את אמי ואחותי ובחוסט התאחדנו עם אבי.

לפני המלחמה היו בחוסט 1,800 משפחות יהודיות ואחרי המלחמה נשארו רק 3 משפחות.

בשנת 1945 סיימתי ללמוד באוניברסיטה, עד העליה לארץ ישראל התגוררתי בברנסק ועבדתי כמהנדס.

בחודש דצמבר 1990 עלינו לארץ ישראל יחד עם משפחתי.

הייתי מהראשונים שהצטרף לעמותה של ילדי גטו ומחנות ריכוז.

בדצמבר 1996 קיבלנו דירה בוורד 17 בקריית-מוצקין.

עד היום אנחנו מתגוררים בשמחה בארץ ישראל.